נורא השתדלתי לפרסם עוד פוסט אחד אחרון לפני שחולפת שנת 2014. קראתי את הפוסט שנכתב לפני שנה בדיוק וגיליתי כמה הבטחות לא קיימתי לעצמי. כמה קשה לעמוד בתקוות שמפריכים לאוויר כשגרים באירופה והכל נראה אפשרי. חשבתי שאצליח לשמר נחת ורוגע אבל חזרתי לצפור ולקלל בכביש, להתחרפן מלעמוד בתור יותר מ-10 דקות בדואר וכמובן לא ביקרתי במקום חדש בעולם (מלבד שתי נסיעות מקוצרות לפריז על חשבון העבודה לא באמת יצאתי אפילו לחופש). אולי השנה נצליח יותר. בינתיים יש כבר תכניות חדשות שאני מקווה לעמוד בהן, אני מקווה שהן יותר ראליות. הפוסט הזה מוקדש לאחת מהן.
את דנוש, דנון, בננה, חמודנה הכרתי בצבא, לפני כמעט עשור (!). בגדול, אפשר להגזים ולומר שדנה שינתה לי את החיים. מלבד העובדה שהיא שידכה ביני ובין בן זוגי ודחפה אותי ללמוד משהו יצירתי, היא לימדה אותי שיעור חשוב במוטיבציה. אחרי שקטפה משרות נחשקות, הסתובבה בעולם, ביקרה מאחורי הקלעים בהופעות נדירות ועיצבה דירה חלומית, היא החליטה להתחיל לאפות. יריית הפתיחה היתה רכישת מיקסר KITCHENAID בורוד פוקסיה ומשם הכל היסטוריה.
בצעד מבריק, החלטנו להתחיל מסורת של אפייה בשבת בבוקר. השבוע התחלנו עם עוגות קלילות ואהובות, פאי שוקולד מריר ופאי לימון עם מרנג. דנה התרוצצה ותקתקה שני מתכונים בשעתיים, בזמן שאני תקתקתי על המצלמה. היה מתוק.
לאחרונה השתכנעה ופתחה עמוד פייסבוק, למעוניינים ביצירת קשר והזמנות. אתם מוזמנים לעקוב אחרי המטעמים, לרייר ולהזמין לעצמכם דברים טובים שנעשים בהמון אהבה. נאחל שהשנה החדשה שבפתח תביא איתה רק הצלחות והגשמות וחברים טובים ואהבה גדולה ומלא מלא דברים טובים. להת' ב-2015.
***
התמונות מהממות. ואני תמיד קינאתי באנשים שאוהבים לאפות, זה כזה פוטוגני
השבמחקפאי לימון זה טעם החיים:)
השבמחק