כל מי שטוען ששלום חנוך כבר לא מופיע "כפי שהוא היה מופיע פעם" אולי צודק. אני לא זכיתי לראות את שלום חנוך מופיע "כפי שהיה מופיע פעם" כי נולדתי רק ב87'..
אתמול (שישי) הופיע במסגרת "ארבע תחנות", ההופעה הראשונה הלקוחה כולה מהתקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול". התקליטים הראשונים שלו והנוסוטלגיים ביותר שראו אור בתחילת שנות השבעים, מושרים מילה במילה ע"י הקהל חלקו מבוגרים ששמחים להיזכר וחלקם צעירים שנהנים לדמיין איך היה פה פעם בתקופה היפה ההיא.
אחרי ההופעה אתמול שכללה גם הופעת אורח לרגע של אביב גפן ואז מיקה קרני, אני יכולה לומר בבטחון לכל הסקפטיים שטוענים שהוא איבד את זה והזדקן - הוא נותן בראש! הוא עדיין חתיך ובעיקר עדיין כוכב רוק בלתי מעורער. והרי ההוכחה -
התעוררתי הבוקר לאחר ההופעה ולא הצלחתי להיחלץ מתחושת ההחמצה על שנולדתי מאוחר מדי. כבר שנים שאני טוענת לחוסר מזל וצדק על שנולדתי בתקופה לא נכונה עבורי. הרי שעם עור שקוף כשלי ותלתלים בלתי נשלטים הייתי מוערכת הרבה יותר במאה הקודמת או אולי בשנות ה-20. אני מדמיינת את עצמי עם סרט סאטן על המצח, כפפות שחורות עד המרפק ופומית. ואם לא שנות ה-20 אז לפחות בשנות ה-50,שמלת נקודות, אודם אדום ואיילנר חתולי...
זה יכול להימשך עוד הרבה זמן, הרי לא משנה לאיזה דור נולדנו, תמיד תרחף התחושה שתור הזהב רחוק מאחורינו. זקני השבט יספרו איך פעם היה פה טוב יותר, יתרפקו על זכרונות ילדות נאיביים ויתבלו בדמויות שכבר לא נזכה לראות.
אחה"צ ביליתי עם אמא בקולנוע, צפינו ב"חצות בפריז" של וודי אלן. למען ההגינות אספר שכל סרט שהנושא שלו מדגדג ולו במעט את העיר הזו, קונה אותי.בסרט הזה היה משהו נוסף. מלבד צילומים מרהיבים (משרד התיירות של צרפת יכול לצאת לשנת שבתון אחרי קטעי הקישור האלה) ומוזיקת רקע א-לה-ביסטרו בפינה, בדרך מופלאה מלמד אותנו וודי אלן שאל לנו להתרפק על העבר. אנחנו חיים בהווה, ונכון שלפעמים נדמה שהוא משעמם ולא מספק, אך זה מה יש. גם אם נניח ונוכל לחזור לעבר, בן רגע יהפוך להווה ושוב לא יספק אותנו - פילוסופי משהו.
ובמסגרת הנוסטלגיה, הנה מה שלבשתי אתמול.
אתמול (שישי) הופיע במסגרת "ארבע תחנות", ההופעה הראשונה הלקוחה כולה מהתקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול". התקליטים הראשונים שלו והנוסוטלגיים ביותר שראו אור בתחילת שנות השבעים, מושרים מילה במילה ע"י הקהל חלקו מבוגרים ששמחים להיזכר וחלקם צעירים שנהנים לדמיין איך היה פה פעם בתקופה היפה ההיא.
אחרי ההופעה אתמול שכללה גם הופעת אורח לרגע של אביב גפן ואז מיקה קרני, אני יכולה לומר בבטחון לכל הסקפטיים שטוענים שהוא איבד את זה והזדקן - הוא נותן בראש! הוא עדיין חתיך ובעיקר עדיין כוכב רוק בלתי מעורער. והרי ההוכחה -
התעוררתי הבוקר לאחר ההופעה ולא הצלחתי להיחלץ מתחושת ההחמצה על שנולדתי מאוחר מדי. כבר שנים שאני טוענת לחוסר מזל וצדק על שנולדתי בתקופה לא נכונה עבורי. הרי שעם עור שקוף כשלי ותלתלים בלתי נשלטים הייתי מוערכת הרבה יותר במאה הקודמת או אולי בשנות ה-20. אני מדמיינת את עצמי עם סרט סאטן על המצח, כפפות שחורות עד המרפק ופומית. ואם לא שנות ה-20 אז לפחות בשנות ה-50,שמלת נקודות, אודם אדום ואיילנר חתולי...
זה יכול להימשך עוד הרבה זמן, הרי לא משנה לאיזה דור נולדנו, תמיד תרחף התחושה שתור הזהב רחוק מאחורינו. זקני השבט יספרו איך פעם היה פה טוב יותר, יתרפקו על זכרונות ילדות נאיביים ויתבלו בדמויות שכבר לא נזכה לראות.
אחה"צ ביליתי עם אמא בקולנוע, צפינו ב"חצות בפריז" של וודי אלן. למען ההגינות אספר שכל סרט שהנושא שלו מדגדג ולו במעט את העיר הזו, קונה אותי.בסרט הזה היה משהו נוסף. מלבד צילומים מרהיבים (משרד התיירות של צרפת יכול לצאת לשנת שבתון אחרי קטעי הקישור האלה) ומוזיקת רקע א-לה-ביסטרו בפינה, בדרך מופלאה מלמד אותנו וודי אלן שאל לנו להתרפק על העבר. אנחנו חיים בהווה, ונכון שלפעמים נדמה שהוא משעמם ולא מספק, אך זה מה יש. גם אם נניח ונוכל לחזור לעבר, בן רגע יהפוך להווה ושוב לא יספק אותנו - פילוסופי משהו.
ובמסגרת הנוסטלגיה, הנה מה שלבשתי אתמול.
 |
| שמלה: היתה של סבתא נעליים: Camper משקפי שמש: Kenzo וינטג' עגילי פרחים: שוק הפשפשים ניו יורק |
+A
אחרי מה שכתבת, ואחרי שאת יודעת שאני תמיד אומרת שהייתי צריכה לחיות בתקופה בה חבורת "לול" הייתה בשיאה, כל מה שנותר לי הוא לצטט את אריק אינשטיין ולומר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי...".
השבמחקריגשת אותי.. מזדהה עם הפוסט הזה נורא, דנה.
השבמחקמאיה ממש כיףף ל"קרוא" אותך!
השבמחקיש לך גרופי.ריבה
שמלה מקסימה! חצות בפריז זה אחד מהסרטים האהובים עליי. גם אני, כמוך מוכנה לראות כל דבר שקשור בעיר המדהימה הזו. זה אומר צפייה ישירה סרטים, סרטים, מוזיקה (כן, הפסקול של הסרט שמיד קניתי לאחר הצפייה!) וכו. פשוט תענוג. :)
השבמחק