Dreamer

♬The Angelcy - Dreamer♬

השבועות לקראת סוף הסמסטר מתמעטים והראש עמוס בתכנונים לקיץ הארוך והנפלא שלפנינו. הלוואי ויהיה לי זמן לשליש ממה שאני חולמת לעשות. בין מחשבות על משרות מעניינות, חלומות על חו"ל ותקווה לשיזוף, בעיקר חלמתי להתעורר בבוקר בלי שעון.

אחרי שבוע קשוח של הגשות (מוצלחות!) ומשמרת סגירה ארוכה במיוחד, כיביתי את השעון בהתרסה והתעוררתי בבוקר שישי רק בשעה 11. התעוררנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר מפנקת ולקראת 12, החלטנו לצאת לטייל ברגל. ניצלנו את מזג האוויר המושלם שיש לנו לאחרונה לצעדה עד שוק הפשפשים ביפו ובחזרה. בדרך, עברנו במתחם נגה האהוב עליי עד מאוד, נכנסתי להגיד שלום ולראות מה התחדש בכל הסטודיות והבטחתי לעצמי לחזור עם כספי היומולדת שמתקרב. לסיום, ישבנו לצ'אי, עיתון וכנאפה מתוקה במקום החדש והמקסים שנקרא, איך לא, "כנאפה". תענוג אמיתי.

היה אור יפה ולבשתי שמלה, אחרי תקופה ארוכה של מכנסיים והרכבתי את המשקפיים הצהובים שקיבלתי ממותג Ribot מברצלונה. ביקשתי מהבחור שיצלם אותי קצת וזה מה שיצא. שבוע קצרצר ומעולה לכולנו.

wearing: Dress by Biantika // Sandals Uo // Necklace c/o Guy Gil // Sunglasses c/o Ribot

***

Blurry Memories

♪ Fleet Foxes - Helplessness Blues ♪ 

שנייה לפני שמרץ מסתיים, רגע לפני שעוברים חודשיים מאז שעזבתי את העיר הזו שאני אוכלת לכם את הראש לגביה, דפדפתי בתיקיות ישנות ומצאתי תמונות. תמונות ששכחתי שצילמנו. זה היה ביום האחרון של מאיטה (Mayte) חברתי המקסימה ממקסיקו. עוד יום ראשון, קצת אפור. הוא החל בבראנץ' בין חברות, המשיך לטיול בסמטאות ובשוק הספרים (שבדיוק נסגר) והסתיים בחנות העיצוב/מאפייה/בר של בירה Moriz . דפדפתי בהנאה ורציתי לשתף בפיסות הזיכרונות.

היום, הכנתי עוגיות טחינה. כמו אלו שהייתי מכינה לאנטוניו ומריה כשהיו לי שעתיים פנויות ורצינו משהו ליד התה בערב. אולי זה התנור החדש שעובד קצת חזק מדי, אולי זו החמאה שלא הצליחה להרטיב את הבצק מספיק ואולי זה סתם כי זה פשוט לא יכול לצאת אותו הדבר. הגיע הזמן להפנים, יש עוגיות טחינה של גראסיה ויש עוגיות טחינה של אלנבי.

 בינתיים הסתפרתי קצת וכל המנטה שהיה לי בקצוות נעלם ביחד עם הזיכרונות, שנותרו ברובם כמו התמונות  -מקוטעים ומטושטשים. 

***

Five months in a box

♬ Five hundred miles - Justin Timberlake f. Carey Mulligan ♬

חלף מעל חודש מאז שפרסמתי לאחרונה, מאז ששבתי מברצלונה אל החיים הישנים-חדשים שלי. ואיזה חודש שזה היה.

כשנחתתי בתל אביב אחרי חמישה חודשים, מוקדם בבוקר ביום שני בתחילת פברואר, טרוטת עיניים והלומת ישראליות, חיבקתי את אימוש חזק והבנתי שהכול עומד להשתנות.

הכל קרה כל כך מהר. דירה, לימודים, עבודה, הגשות, משרד הפנים, עיריית תל אביב, חשבונות, ביטוח לאומי. כעסתי על עצמי שהתרגלתי לכל כהרף עין ושכחתי כל מיני הבטחות שעשיתי לעצמי. לא להישאב למערבולת הלחץ והפניקה הכה אופינית לנו, לא להיות תלויה במכונית כל כך, להשקיע בזוגיות, לא לוותר על הזמן שלי עם עצמי. 

בתוך שבוע ברצלונה הרגישה כל כך רחוקה, עד כדי שהיו רגעים שהייתי משוכנעת שחלמתי את הכל. השבוע, באיחור אדיר, נחתה בביתי חבילה ששלחתי בדואר, כדי להקל על עודף המשקל במזוודות. קילפתי את המסקינגטייפ לאט לאט והעיניים התמלאו בדמעות. זה באמת קרה. הכל, פשוט בחיים האחרים שלי.

קצת כמו הרגע הזה ב"אמלי" כשהיא מגלה את קופסת הפח בקיר, שלפתי את קופסת הפח הפרטית שלי, זו שקניתי בשוק הפשפשים בליסבון. בידיים רועדות דפדפתי בחיים האחרים שלי ואפשרתי לעצמי להתרפק קצת על הזיכרונות. תודה לכל מי שעשה את הנחיתה שלי רכה. באמת שהתגעגעתי.

סרגל נגרים עתיק שקניתי בשני יורו בשוק הפשפשים בברצלונטה, יומיים אחרי שנחתנו בעיר.

כמה מסרגות וכלי עבודה שאספתי וקניתי עם כל טכניקה שלמדתי.

אטבי נייר בצורת תפוח ופוסט איטס שונים שנקנו בTIGER, חנות השטויות האגדית, בשבוע הראשון של הלימודים.

סלילי חוטים לשיעור תפירה וצבעי משי לשיעור הדפס.

זוג מפתחות עתיקים שקניתי כשדנה וניבי באו לבקר ודמיינתי שאני תולה אותם בכניסה לדירה שעוד לא היתה לי.

העפיפון שנעה תפרה לי ושלחה באחת המעטפות של תומיק.

ערימת כרטיסי הביקור שאספתי מכל המקומות שהייתי ורציתי להיות. 

***

Let it Pass

♬ Junip - Don't let it pass ♬ 

המזוודות כבר פתוחות בפינת החדר, זרוקים בהם כמה דברים כדי שאני ארגיש שהתחלתי לארוז. מותר לי להביא 47 קילו  בדיוק בהתאם לתקנות של איזיג'ט אבל משהו אומר לי שיש לי הרבה יותר מדי. זה השלב של הערימות. מה אורזים, מה זורקים ומה נותנים. הלוואי ויכולתי להקליק באצבעות ולהיות כבר בשבת הבאה, בפריז או בזו שאחריה בדירה החדשה שלי בתל אביב. אחרי ההגשה האחרונה, אחרי האריזה המייאשת וההיסחבות עם כל המזוודות ובעיקר אחרי הפרידה מהחיים האלו שסוחטת ממני המון אנרגיות.

על אף שמיים מעוננים ובהתאם לאווירה העגמומית אצלי בבטן, יצאנו לסיבוב רכישות אחרון בו סופסוף רכשתי את הנעליים הספרדיות שלי במחיר מצחיק של 29 יורו (בטח תראו אותן פה בהמשך). הסתובבנו בסמטאות הצבעוניות של אל בורן וכהרגלנו בקודש, גילינו עוד מקומות חדשים בניהם ארמון המוזיקה המפורסם. עצרנו להצטלם לידו והשתהינו ליד קבוצת אמריקאים עם מדריך כדי ללמוד דבר או שניים. על אף שחנות הפרעצל קסמה לנו מצאנו את עצמנו אוכלות מרק אטריות עם הר של כוסברה בווייטנאמית האהובה עליי.

אני לובשת מעיל שקניתי בביקור האחרון בשוק הפשפשים ב-20 יורו ואני משוגעת עליו. הוא לא וינטג' ולא נעליים, הוא סתם של מישהי שיש לה כנראה יותר מדי מעילים והוא בדיוק מה שרציתי. המכנסיים והמגפיים נקנו בחנות עלומה בשכונה שלי וכשאני משלבת אותם יחד אני מרגישה את השינוי שעבר על המלתחה שלי בארבעה חודשים. מכנסיים ומגפונים שחורים? אני כנראה מתבגרת. אגב, אם זה לא מספיק, את הצעיף והכפפות סרגתי אני. כן, בהחלט מתבגרת.

***

Staying alive

♬ Jose Gonzales - stay alive ♬

עברו מעל שבועיים בשנת 2014 ולא טרחתי לפרסם כלום. קצת כי אין לי מוזה ואני טרודה בביורוקרטיה שלקראת חזרה וקצת כי פחדתי מהפוסט הזה, זה שמתחיל לסכם באמת. נשארו לי פחות משבועיים. נו מספיק חייבים כבר לכתוב את הפוסט הזה.

השנה שחלפה כונתה ע"י חברותיי "שנת האומץ" והיא לחלוטין היתה כזו. כל אחת מאיתנו התמודדה עם פחדים וחששות ודילגה מעל המכשולים. כשחושבים על זה כולנו השגנו המון דברים בשנה החולפת, אז מהי שנת 2014? מרגיש לי שהשנה אזדקק לעוד המון אומץ. בלימודים מצפה לי שנה קריטית. אחרי שאני חוזרת "חלודה" מחודשי נינוחות ושלווה אני צריכה להדביק פערים ולקפוץ על הרכבת הדוהרת לקראת העתיד שלי. במקביל, אני סוף סוף עוברת לגור בדירה משלי עם בן הזוג הנפלא שלי, זה שקיבל את ההרפתקה האגואיסטית שלי פה בברצלונה באופן מעורר התפעלות. יש לי עוד המון תכניות בשנה הקרובה אבל לעת עתה אני מאחלת לעצמי 10 ימים נפלאים בברצלונה ונחיתה הכי רכה שיש בארצנו.

לאחרונה קצת נחלש החשק לצלם, זה גם קשור בתקלה מרגיזה במצלמה שלא מאפשרת לצלם בלי לפרמט את הכרטיס זיכרון בכל פעם, וגם כי אני מרגישה שצילמתי כבר המון ואולי כמעט את הכל כבר. הנה כמה דברים נוספים שקרו וגרמו לי להבין שהגיע הזמן לחזור.

לטייל סוף סוף בפארק גואל. סירבנו בתוקף לשלם 8 יורו כדי לראות את שממית הפסיפס כשאפשר היה לראות את כל זה בחינם.

להגיע לשוק הספרים של יום ראשון, קצת באיחור. לחפש הפתעות על הרצפה ולהבטיח לעצמי שבסופ"ש הבא, האחרון שלי פה, אצליח להגיע מוקדם.

לחזור במטרו בשבע בבוקר הביתה אחרי שרקדנו כל הלילה ב-KER עם כל המגניבים של העיר. להתעורר מלאת אנרגיה אחרי כמה שעות טובות ולשבת לבראנץ' מגה מאוחר במקום שאני חולמת עליו שבועות בתור פרס.

לשבת מול הסירות בנמל ביום אפור ולצייר בצבעי מים.

להוריד את לוח השנה של ינואר מהאתה של Oana ולהבין שאת החודש הבא אני אוריד כבר בתל אביב.

ולסיום, גיליתי את הדיסק החדש של Junip ונזכרתי שאני הולכת להופעה שלהם בארץ ב-15 לפברואר. הכי שווה לחזור.

***

Another place to miss

♫James Vincent McMorrow♫

Wearing my Isabel Marant X H&M shoes in the best spot in Barcelona

סוף השנה האזרחית מעבר לפינה וכולם פה מסביבי רק רוצים לדעת באיזה מועדון נחגוג. אני, לעומת זאת, נורא מוטרדת מהמשקל הכולל של כל מה שאספתי בחודשים האחרונים ותוהה איך לעזאזל אני מחזירה את הכל איתי ארצה בעוד ארבעה שבועות ויומיים. בכלל, בשבוע האחרון כאילו העברתי את עצמי למצב עזיבה, מרגע שקניתי כרטיס טיסה הכל נראה לי אחרת. איך עושים את זה בכלל? פשוט מסירים הכל מהקירות, מקפלים את הבגדים לארון, משאירים למריה ואנטוניו את המפתחות ופשוט יוצאים מדלת הבית.

יש ימים שאני כועסת על זה שאני ממשיכה לעשות את זה לעצמי, כאילו לא הספיק לי אחרי פריז ומנצ'סטר. לעזוב הכל כדי לחיות רק לכמה חודשים חיים של אנשים אחרים, כי זה הרי לא באמת החיים שלי. מה הטעם להתרגל לשגרה ולאנשים ולאוכל ולתרבות וללמוד את השעות של הרכבת ואיך אומרים קישוא בקטלנית אם אני אוטוטו עוזבת שוב? כל מה שנותר זה עוד מקום להתגעגע אליו.

מצד שני, לא הייתי מחליפה את החודשים האלו בעד שום הון בעולם. אני מתהלכת ברחובות עם עיניים לחות והלב שלי מלא באושר. אני אסירת תודה שהכול הסתדר והתאפשר ובדיוק כמו שציפיתי וחלמתי. למדתי, חייתי, טיילתי, גיליתי, גדלתי. אז נכון שזה עוד מקום להתגעגע אליו וזה לא פשוט, אבל זה גם עוד מקום שאני תמיד ארגיש בו בבית, וזה שווה המון.

איכשהו הצלחתי לדחוס לשנת 2013 גם את הברצלונה הזה שלי וכל שנותר לי הוא לאחל לעצמי ששנת 2014 תביא איתה נחיתה רכה בחיים החדשים - ישנים שלי ואם אפשר לפחות ביקור אחד במקום חדש על הגלובוס. חייבים דברים להתגעגע אליהם. חגיגות סוף שנה נעימות ומשמחות לכולם, אל תתרגשו מפרץ הנוסטלגיה אני מבטיחה לחזור לעצמי בשנה החדשה :)

***

My first/best Christmas

♪Laura Marling - Where can I go?♪

לא יכולתי לדמיין את היציאה לחופשת החג יותר מושלמת. בשבת בבוקר ארזתי כמה סוודרים, מכנסי פיג'מה מפנקים ונעלי הליכה, פגשתי את שני השלישים הנותרים של החבורה: מאיטה ממקסיקו ומדיסון מאוסטרליה בתחנת הרכבת ויצאנו לדרך. קרובי משפחתה של מדיסון נסעו לחופשה והשאירו לנו את הכלב, האוטו והבית הכפרי הנפלא שלהם למשמורת.

כבר חודשים שאני שומעת סיפורים על הקוסטה בראבה (רצועת החוף המפורסמת שמשתרעת מצפון לברצלונה) ורק עכשיו הצלחנו סוף סוף להגיע. כמובן שבקיץ הרבה יותר חי ושמח פה, אבל אל חשש ניצלנו את המשאבים עד תום. הגענו לבית המקסים שנמצא באמצע שדה חקלאי וגילינו שקפוא פה. פשוט קפוא. מיהרנו להדליק את האח ומשכנו את המזרנים לסלון מול האח, הוספנו חמש שמיכות ושמנו מים בקומקום לתה. מזג האוויר האיר לנו פנים ובבקרים טיילנו רגלית או עם האוטו בין הכפרים, היערות והחופים. שתינו בירה בשמש החורפית במסעדות תיירים חצי נטושות וחזרנו הביתה כדי לשים ערמונים בתנור ולהיקרע מצחוק מול פרקים של סקס והעיר הגדולה.

את החג עצמו חגגתי עם המשפחה של מריה השותפה שלי שגרה שני כפרים ליד. סופסוף היה פה עץ ומתנות תחתיו. (גם אחת בשבילי אפילו!) הבית של מריה יפהפה כי אבא שלה אדריכל של בנייה ירוקה וכי היא גרה על גבעה בכפר מלא ירוק באמצע ספרד. היו לנו שיחות ארוכות על האדריכלות בארץ ועל עיצוב ועל פוליטיקה והכל בספרדית הכבר-לא-כזו-שבורה שלי.

זכיתי להצצה לחייהם של הקטלאנים האמיתים. ארוחת ערב משפחתית בכפר בו כל האחים והבני דודים גרים עדיין בשכנות, הרבה יין וצחוקים עד 2 בבוקר. האוכל לא היה היסטרי וכל העניין עשה לי להתגעגע לגפילטע פיש של סבתא ולמשפחה הנוירוטית שלי בכלליות. מזל שאני חוזרת. המצלמה הדגולה שלי עושה קצת בעיות לאחרונה אז אני משתפת תמונות חלשלושות מהאייפון, מקווה שתסלחו לי רק הפעם. שתהיה שבת שלום וסוף שבוע רגוע ונפלא. געגועים מברצלונה.

***