חלף מעל חודש מאז שפרסמתי לאחרונה, מאז ששבתי מברצלונה אל החיים הישנים-חדשים שלי. ואיזה חודש שזה היה.
כשנחתתי בתל אביב אחרי חמישה חודשים, מוקדם בבוקר ביום שני בתחילת פברואר, טרוטת עיניים והלומת ישראליות, חיבקתי את אימוש חזק והבנתי שהכול עומד להשתנות.
הכל קרה כל כך מהר. דירה, לימודים, עבודה, הגשות, משרד הפנים, עיריית תל אביב, חשבונות, ביטוח לאומי. כעסתי על עצמי שהתרגלתי לכל כהרף עין ושכחתי כל מיני הבטחות שעשיתי לעצמי. לא להישאב למערבולת הלחץ והפניקה הכה אופינית לנו, לא להיות תלויה במכונית כל כך, להשקיע בזוגיות, לא לוותר על הזמן שלי עם עצמי.
בתוך שבוע ברצלונה הרגישה כל כך רחוקה, עד כדי שהיו רגעים שהייתי משוכנעת שחלמתי את הכל. השבוע, באיחור אדיר, נחתה בביתי חבילה ששלחתי בדואר, כדי להקל על עודף המשקל במזוודות. קילפתי את המסקינגטייפ לאט לאט והעיניים התמלאו בדמעות. זה באמת קרה. הכל, פשוט בחיים האחרים שלי.
קצת כמו הרגע הזה ב"אמלי" כשהיא מגלה את קופסת הפח בקיר, שלפתי את קופסת הפח הפרטית שלי, זו שקניתי בשוק הפשפשים בליסבון. בידיים רועדות דפדפתי בחיים האחרים שלי ואפשרתי לעצמי להתרפק קצת על הזיכרונות. תודה לכל מי שעשה את הנחיתה שלי רכה. באמת שהתגעגעתי.
סרגל נגרים עתיק שקניתי בשני יורו בשוק הפשפשים בברצלונטה, יומיים אחרי שנחתנו בעיר.
כמה מסרגות וכלי עבודה שאספתי וקניתי עם כל טכניקה שלמדתי.
אטבי נייר בצורת תפוח ופוסט איטס שונים שנקנו בTIGER, חנות השטויות האגדית, בשבוע הראשון של הלימודים.
סלילי חוטים לשיעור תפירה וצבעי משי לשיעור הדפס.
זוג מפתחות עתיקים שקניתי כשדנה וניבי באו לבקר ודמיינתי שאני תולה אותם בכניסה לדירה שעוד לא היתה לי.
העפיפון שנעה תפרה לי ושלחה באחת המעטפות של תומיק.
ערימת כרטיסי הביקור שאספתי מכל המקומות שהייתי ורציתי להיות.
***
מאיוש היה שווה לחכות פוסט מקסים וצובת קצת בלב ..אין שמחה ממני ששבת אלינו אימוש
השבמחקמקסים...אהבתי את הצבעים והאוירה, באמת היה שווה לחכות.
השבמחקרותם.
יפה (כרגיל) וצובט. מחרתיים בבוקר אנחנו גם עוזבים את ברצלונה, אחרי שלושה חודשים בעיר הקסומה הזו, ועשית לי חשק לשלוח לנו קופסת זכרונות שכזו. אני מקווה שנצליח להביא את השלווה הספרדית גם לארץ, עם קופסת זכרונות או בלעדיה:)
השבמחק