Let it Pass

♬ Junip - Don't let it pass ♬ 

המזוודות כבר פתוחות בפינת החדר, זרוקים בהם כמה דברים כדי שאני ארגיש שהתחלתי לארוז. מותר לי להביא 47 קילו  בדיוק בהתאם לתקנות של איזיג'ט אבל משהו אומר לי שיש לי הרבה יותר מדי. זה השלב של הערימות. מה אורזים, מה זורקים ומה נותנים. הלוואי ויכולתי להקליק באצבעות ולהיות כבר בשבת הבאה, בפריז או בזו שאחריה בדירה החדשה שלי בתל אביב. אחרי ההגשה האחרונה, אחרי האריזה המייאשת וההיסחבות עם כל המזוודות ובעיקר אחרי הפרידה מהחיים האלו שסוחטת ממני המון אנרגיות.

על אף שמיים מעוננים ובהתאם לאווירה העגמומית אצלי בבטן, יצאנו לסיבוב רכישות אחרון בו סופסוף רכשתי את הנעליים הספרדיות שלי במחיר מצחיק של 29 יורו (בטח תראו אותן פה בהמשך). הסתובבנו בסמטאות הצבעוניות של אל בורן וכהרגלנו בקודש, גילינו עוד מקומות חדשים בניהם ארמון המוזיקה המפורסם. עצרנו להצטלם לידו והשתהינו ליד קבוצת אמריקאים עם מדריך כדי ללמוד דבר או שניים. על אף שחנות הפרעצל קסמה לנו מצאנו את עצמנו אוכלות מרק אטריות עם הר של כוסברה בווייטנאמית האהובה עליי.

אני לובשת מעיל שקניתי בביקור האחרון בשוק הפשפשים ב-20 יורו ואני משוגעת עליו. הוא לא וינטג' ולא נעליים, הוא סתם של מישהי שיש לה כנראה יותר מדי מעילים והוא בדיוק מה שרציתי. המכנסיים והמגפיים נקנו בחנות עלומה בשכונה שלי וכשאני משלבת אותם יחד אני מרגישה את השינוי שעבר על המלתחה שלי בארבעה חודשים. מכנסיים ומגפונים שחורים? אני כנראה מתבגרת. אגב, אם זה לא מספיק, את הצעיף והכפפות סרגתי אני. כן, בהחלט מתבגרת.

***

Staying alive

♬ Jose Gonzales - stay alive ♬

עברו מעל שבועיים בשנת 2014 ולא טרחתי לפרסם כלום. קצת כי אין לי מוזה ואני טרודה בביורוקרטיה שלקראת חזרה וקצת כי פחדתי מהפוסט הזה, זה שמתחיל לסכם באמת. נשארו לי פחות משבועיים. נו מספיק חייבים כבר לכתוב את הפוסט הזה.

השנה שחלפה כונתה ע"י חברותיי "שנת האומץ" והיא לחלוטין היתה כזו. כל אחת מאיתנו התמודדה עם פחדים וחששות ודילגה מעל המכשולים. כשחושבים על זה כולנו השגנו המון דברים בשנה החולפת, אז מהי שנת 2014? מרגיש לי שהשנה אזדקק לעוד המון אומץ. בלימודים מצפה לי שנה קריטית. אחרי שאני חוזרת "חלודה" מחודשי נינוחות ושלווה אני צריכה להדביק פערים ולקפוץ על הרכבת הדוהרת לקראת העתיד שלי. במקביל, אני סוף סוף עוברת לגור בדירה משלי עם בן הזוג הנפלא שלי, זה שקיבל את ההרפתקה האגואיסטית שלי פה בברצלונה באופן מעורר התפעלות. יש לי עוד המון תכניות בשנה הקרובה אבל לעת עתה אני מאחלת לעצמי 10 ימים נפלאים בברצלונה ונחיתה הכי רכה שיש בארצנו.

לאחרונה קצת נחלש החשק לצלם, זה גם קשור בתקלה מרגיזה במצלמה שלא מאפשרת לצלם בלי לפרמט את הכרטיס זיכרון בכל פעם, וגם כי אני מרגישה שצילמתי כבר המון ואולי כמעט את הכל כבר. הנה כמה דברים נוספים שקרו וגרמו לי להבין שהגיע הזמן לחזור.

לטייל סוף סוף בפארק גואל. סירבנו בתוקף לשלם 8 יורו כדי לראות את שממית הפסיפס כשאפשר היה לראות את כל זה בחינם.

להגיע לשוק הספרים של יום ראשון, קצת באיחור. לחפש הפתעות על הרצפה ולהבטיח לעצמי שבסופ"ש הבא, האחרון שלי פה, אצליח להגיע מוקדם.

לחזור במטרו בשבע בבוקר הביתה אחרי שרקדנו כל הלילה ב-KER עם כל המגניבים של העיר. להתעורר מלאת אנרגיה אחרי כמה שעות טובות ולשבת לבראנץ' מגה מאוחר במקום שאני חולמת עליו שבועות בתור פרס.

לשבת מול הסירות בנמל ביום אפור ולצייר בצבעי מים.

להוריד את לוח השנה של ינואר מהאתה של Oana ולהבין שאת החודש הבא אני אוריד כבר בתל אביב.

ולסיום, גיליתי את הדיסק החדש של Junip ונזכרתי שאני הולכת להופעה שלהם בארץ ב-15 לפברואר. הכי שווה לחזור.

***