האינסטגרם. ביי פאר הרשת החברתית האהובה עליי. מהירה, ויזואלית, תמציתית ואסתטית. לפני כשבועיים נשברתי ונרשמתי גם אני לפרויקט "100 ימים שמחים". בתחילה זה נשמע לי כמו רעיון מצוין. על הניר, יחסית פשוט. המשימה - למצוא רגע אחד משמח בכל יום במשך 100 ימים, לתעד אותו ולשתף באחת הרשתות החברתיות. בעיקר נדמה היה שזה יעזור לי לעבור את סוף הסמסטר המעיק. וובכן, כמה קשה למצוא רגע אחד שמח ביום? קשה.
"אנשים שמתרכזים ברגעים שמחים בתקופות קשות, נמצאו מאושרים יותר", כך מבטיחות תוצאות מחקרים המפורטות בדף ההרשמה לפרויקט. ומה לגבי אנשים שהשקיעו מאמץ ומחשבה והשתדלו ממש למצוא רגע שמח לתעד, אבל לא הצליחו?
שלא תבינו לא נכון, אינני מתלוננת על חיים עלובים ועצובים בהם אין רגע אחד של אושר. אני מדברת על החיפוש אחר הרגע האחד הזה, שאותו נשתף מתוקף ההתחייבות היומית. פה טמון הקושי. לעיתים אני יודעת בדיוק מהו אותו רגע. אבל בימים אחרים, אני חוזרת ממשמרות סגירה עייפה ורצוצה, חולמת על מקלחת אבל נזכרת שהתחייבתי. מהר מהר לפני שהשעון יראה שכבר מחר, אני מייצרת לי רגע שמח יומי: תה עם עוגיות, מניקור לילי או פיג'מה וספר במיטה. קצת אבסורדי לא? ומצד שני, תארו לכם שלא הייתי מתחייבת. הייתי סתם עושה מקלחת ומתעלפת במיטה, בלי רגע אחד נעים ושמח. סתם עוד יום . בלי כל תיעוד או התייחסות.
בינתיים, אני ממשיכה במסע ולו לשם ההרפתקה. 10 ימים עברו, 90 עוד לפניי.
 |
| Majajoffe@ |
***
אני חייבת להודות שלמרות שתיארת בעיקר כמה שזה לא כל כך פשוט, יצאתי מהפוסט הזה בעיקר עם חשק לנסות.
השבמחקלא נראה לי שאתגר בו מתמקדים תמיד בחצי הכוס המלאה יכול להזיק לי. תמונות מקסימות אגב. :)
משום מה גם לי היה נדמה שהפוסט יצא קצת עגמומי ואני ממשיכה לקבל תגובות כאלה של "עשית לי חשק". נראה לי שכולנו משוועים לתחושה שהפרויקט הזה מייצר. גם אם לא מצליחים כל יום, לפחות זה בתודעה. :)
מחק