Berlin-Take my breath away

השיר המתאים ביותר לרגע זה- Berlin-Take my breath away

אירופה קוראת לי. מחר אני בברלין. מקווה שאוכל להמשיך לעדכן על אירועים מעניינים, רכישות צבעוניות והיכרויות עם מזרח-ברלינאים ואחרים. שבוע מצוין לכולם!

גופייה ותיק- Rhus Ovata
חצאית - H&M
סנדלים - יד שנייה
משקפי שמש - Dior
עגילים - שוק הפשפשים ניו יורק
לק - Essie: Too too hot // Mezmerised

+A

פוסט קצר על חופש גדול

מחר הוא היום האחרון שלי בעבודה. ביום ראשון אני טסה. 6 שנים עברו מאז שיצאתי לחופש הגדול האחרון. מאז לא באמת הייתי בחופש יותר מכמה ימים. אחרי התיכון היה צבא ואחרי הצבא פסיכומטרי ואחרי זה פשוט עבודה. עכשיו, לפני הלימודים, יש לי הזדמנות לחוות שוב ולו במעט את התחושה הקסומה הזו של חופש גדול. אני כבר בקושי זוכרת את תחושת הבטלה והחידלון המתוקים של מתישהו בשבוע השני של אוגוסט- לקום בצהריים ולהתלבט במשך כל צחצוח השיניים איזה יום היום.


למרות שמשרד החינוך יחלוק על דעתי נחרצות בטענה שהחופש ארוך מדי ומנוון, אני נוטה לחשוב שהוא מהווה חלק חשוב ואפילו קריטי בהתפתחותנו. במהלך גיל ההתבגרות בעיקר מהווה החופש הגדול זמן טוב לשיפור עצמי בכל המובנים.שימו לב לתאוריה: בעצם, במהלך 10 חודשים, אנחנו מבלים בחברת בני כיתתנו בנסיון למצוא את מקומנו בהיררכיה החברתית הקשוחה, לומדים חומר שלרוב לא באמת מעניין ו/או ישמש אותנו אי פעם ומפתחים תחביבים שטותיים אחרי הצהריים. ואז מגיע החופש הגדול וטורף את הקלפים, חודשיים שלמים שבהם ניתנת לנו הזכות והאפשרות ליישר קו עם הסביבה. החל מהשלמת החומר באלגברה ועד לטוטאל מייקאובר שלא היה מבייש את טריני וסוזנה.


כל שנותר לי לאחל לעצמי ולקוראי ברי המזל שיהיה קיץ מלא הרפתקאות, היכרויות חדשות, אוכל משובח, מקומות רחוקים והרבה תמונות מעוררות קנאה לאלבום בפייסבוק.


הנה מה שלבשתי היום למסיבת סיום בי"ס יסודי של מיקה.

טי-שירט: Petit Bateau
מכנסיים: Comme il faut
סנדלים: מקאן
צמיד: מהודו
שרשרת (ישנה ממש) : H&M

+A

סוף שבוע בניחוח נפטלין

כל מי שטוען ששלום חנוך כבר לא מופיע "כפי שהוא היה מופיע פעם" אולי צודק. אני לא זכיתי לראות את שלום חנוך מופיע "כפי שהיה מופיע פעם" כי נולדתי רק ב87'..
אתמול (שישי) הופיע במסגרת "ארבע תחנות", ההופעה הראשונה הלקוחה כולה מהתקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול". התקליטים הראשונים שלו והנוסוטלגיים ביותר שראו אור בתחילת שנות השבעים, מושרים מילה במילה ע"י הקהל חלקו מבוגרים ששמחים להיזכר וחלקם צעירים שנהנים לדמיין איך היה פה פעם בתקופה היפה ההיא.


אחרי ההופעה אתמול שכללה גם הופעת אורח לרגע של אביב גפן ואז מיקה קרני, אני יכולה לומר בבטחון לכל הסקפטיים שטוענים שהוא איבד את זה והזדקן - הוא נותן בראש! הוא עדיין חתיך ובעיקר עדיין כוכב רוק בלתי מעורער. והרי ההוכחה - 

התעוררתי הבוקר לאחר ההופעה ולא הצלחתי להיחלץ מתחושת ההחמצה על שנולדתי מאוחר מדי. כבר שנים שאני טוענת לחוסר מזל וצדק על שנולדתי בתקופה לא נכונה עבורי. הרי שעם עור שקוף כשלי ותלתלים בלתי נשלטים הייתי מוערכת הרבה יותר במאה הקודמת או אולי בשנות ה-20. אני מדמיינת את עצמי עם סרט סאטן על המצח, כפפות שחורות עד המרפק ופומית. ואם לא שנות ה-20 אז לפחות בשנות ה-50,שמלת נקודות, אודם אדום ואיילנר חתולי...
זה יכול להימשך עוד הרבה זמן, הרי לא משנה לאיזה דור נולדנו, תמיד תרחף התחושה שתור הזהב רחוק מאחורינו. זקני השבט יספרו איך פעם היה פה טוב יותר, יתרפקו על זכרונות ילדות נאיביים ויתבלו בדמויות שכבר לא נזכה לראות. 


אחה"צ ביליתי עם אמא בקולנוע, צפינו ב"חצות בפריז" של וודי אלן. למען ההגינות אספר שכל סרט שהנושא שלו מדגדג ולו במעט את העיר הזו, קונה אותי.בסרט הזה היה משהו נוסף. מלבד צילומים מרהיבים (משרד התיירות של צרפת יכול לצאת לשנת שבתון אחרי קטעי הקישור האלה) ומוזיקת רקע א-לה-ביסטרו בפינה, בדרך מופלאה מלמד אותנו וודי אלן שאל לנו להתרפק על העבר. אנחנו חיים בהווה, ונכון שלפעמים נדמה שהוא משעמם ולא מספק, אך זה מה יש. גם אם נניח ונוכל לחזור לעבר, בן רגע יהפוך להווה ושוב לא יספק אותנו - פילוסופי משהו.


ובמסגרת הנוסטלגיה, הנה מה שלבשתי אתמול. 

שמלה: היתה של סבתא
נעליים: Camper
משקפי שמש: Kenzo וינטג'
עגילי פרחים: שוק הפשפשים ניו יורק

+A