פוסט קצר על חופש גדול

מחר הוא היום האחרון שלי בעבודה. ביום ראשון אני טסה. 6 שנים עברו מאז שיצאתי לחופש הגדול האחרון. מאז לא באמת הייתי בחופש יותר מכמה ימים. אחרי התיכון היה צבא ואחרי הצבא פסיכומטרי ואחרי זה פשוט עבודה. עכשיו, לפני הלימודים, יש לי הזדמנות לחוות שוב ולו במעט את התחושה הקסומה הזו של חופש גדול. אני כבר בקושי זוכרת את תחושת הבטלה והחידלון המתוקים של מתישהו בשבוע השני של אוגוסט- לקום בצהריים ולהתלבט במשך כל צחצוח השיניים איזה יום היום.


למרות שמשרד החינוך יחלוק על דעתי נחרצות בטענה שהחופש ארוך מדי ומנוון, אני נוטה לחשוב שהוא מהווה חלק חשוב ואפילו קריטי בהתפתחותנו. במהלך גיל ההתבגרות בעיקר מהווה החופש הגדול זמן טוב לשיפור עצמי בכל המובנים.שימו לב לתאוריה: בעצם, במהלך 10 חודשים, אנחנו מבלים בחברת בני כיתתנו בנסיון למצוא את מקומנו בהיררכיה החברתית הקשוחה, לומדים חומר שלרוב לא באמת מעניין ו/או ישמש אותנו אי פעם ומפתחים תחביבים שטותיים אחרי הצהריים. ואז מגיע החופש הגדול וטורף את הקלפים, חודשיים שלמים שבהם ניתנת לנו הזכות והאפשרות ליישר קו עם הסביבה. החל מהשלמת החומר באלגברה ועד לטוטאל מייקאובר שלא היה מבייש את טריני וסוזנה.


כל שנותר לי לאחל לעצמי ולקוראי ברי המזל שיהיה קיץ מלא הרפתקאות, היכרויות חדשות, אוכל משובח, מקומות רחוקים והרבה תמונות מעוררות קנאה לאלבום בפייסבוק.


הנה מה שלבשתי היום למסיבת סיום בי"ס יסודי של מיקה.

טי-שירט: Petit Bateau
מכנסיים: Comme il faut
סנדלים: מקאן
צמיד: מהודו
שרשרת (ישנה ממש) : H&M

+A

סוף שבוע בניחוח נפטלין

כל מי שטוען ששלום חנוך כבר לא מופיע "כפי שהוא היה מופיע פעם" אולי צודק. אני לא זכיתי לראות את שלום חנוך מופיע "כפי שהיה מופיע פעם" כי נולדתי רק ב87'..
אתמול (שישי) הופיע במסגרת "ארבע תחנות", ההופעה הראשונה הלקוחה כולה מהתקליטים "פלסטלינה" ו"שבלול". התקליטים הראשונים שלו והנוסוטלגיים ביותר שראו אור בתחילת שנות השבעים, מושרים מילה במילה ע"י הקהל חלקו מבוגרים ששמחים להיזכר וחלקם צעירים שנהנים לדמיין איך היה פה פעם בתקופה היפה ההיא.


אחרי ההופעה אתמול שכללה גם הופעת אורח לרגע של אביב גפן ואז מיקה קרני, אני יכולה לומר בבטחון לכל הסקפטיים שטוענים שהוא איבד את זה והזדקן - הוא נותן בראש! הוא עדיין חתיך ובעיקר עדיין כוכב רוק בלתי מעורער. והרי ההוכחה - 

התעוררתי הבוקר לאחר ההופעה ולא הצלחתי להיחלץ מתחושת ההחמצה על שנולדתי מאוחר מדי. כבר שנים שאני טוענת לחוסר מזל וצדק על שנולדתי בתקופה לא נכונה עבורי. הרי שעם עור שקוף כשלי ותלתלים בלתי נשלטים הייתי מוערכת הרבה יותר במאה הקודמת או אולי בשנות ה-20. אני מדמיינת את עצמי עם סרט סאטן על המצח, כפפות שחורות עד המרפק ופומית. ואם לא שנות ה-20 אז לפחות בשנות ה-50,שמלת נקודות, אודם אדום ואיילנר חתולי...
זה יכול להימשך עוד הרבה זמן, הרי לא משנה לאיזה דור נולדנו, תמיד תרחף התחושה שתור הזהב רחוק מאחורינו. זקני השבט יספרו איך פעם היה פה טוב יותר, יתרפקו על זכרונות ילדות נאיביים ויתבלו בדמויות שכבר לא נזכה לראות. 


אחה"צ ביליתי עם אמא בקולנוע, צפינו ב"חצות בפריז" של וודי אלן. למען ההגינות אספר שכל סרט שהנושא שלו מדגדג ולו במעט את העיר הזו, קונה אותי.בסרט הזה היה משהו נוסף. מלבד צילומים מרהיבים (משרד התיירות של צרפת יכול לצאת לשנת שבתון אחרי קטעי הקישור האלה) ומוזיקת רקע א-לה-ביסטרו בפינה, בדרך מופלאה מלמד אותנו וודי אלן שאל לנו להתרפק על העבר. אנחנו חיים בהווה, ונכון שלפעמים נדמה שהוא משעמם ולא מספק, אך זה מה יש. גם אם נניח ונוכל לחזור לעבר, בן רגע יהפוך להווה ושוב לא יספק אותנו - פילוסופי משהו.


ובמסגרת הנוסטלגיה, הנה מה שלבשתי אתמול. 

שמלה: היתה של סבתא
נעליים: Camper
משקפי שמש: Kenzo וינטג'
עגילי פרחים: שוק הפשפשים ניו יורק

+A

בין אופנה עילית לעוגיות חמאה

היום מתחשק לי לחלוק קצת "הסטוריה-אקטואלית", אם אפשר לקרוא לזה כך, על מעצבת אופנה מדהימה שמסמלת עבורי את "פריז של פעם" (מה שנקרא ארץ ישראל היפה - רק פריז) ומהווה בעצם עד היום השראה לגדולי המעצבים של בתי האופנה. עברה שנה וחצי מאז ביקרתי (יש לומר לגמרי במקרה) בתערוכה שבה הוצגו כמה מיצירותיה הבולטות בפריז ועכשיו אני מרגישה צורך לשתף.


מדלן ויונה (Madeleine Vionnet) חוגגת היום יום הולדת 135 ונדמה שהדגמים שלה רלוונטים מאי פעם. היא הוכתרה כאחת האופנאיות הצרפתיות הגדולות בכל הזמנים ובעיקר המשפיעה ביותר במאה ה-20, שכן מדלן ויונה שינתה את כל תפיסת הלבוש והסילואט של הנשים בתחילת המאה הקודמת. באומץ לב זנחה את מחוך העצמות ופנתה לשימוש בבדים רכים שנפילתם החופשית על הגוף מחמיאה לקימוריה של האישה ומשחררים אותה מכבלי המאה ה-19 החונקת.


מלבד חידושים בטכניקת התפירה האלכסונית ומידול הבגד על גבי בובת עץ ולא בסקיצה ידנית, הקדימה את זמנה בדרך שבה ניהלה את בית האופנה שלה שפעל בין השנים 1912-1939. היא היתה הראשונה לאפשר לתופרות שלה לשבת על כיסא, ואף הוציאה אותן לחופשה שנתית על חשבונה.
 ועכשיו קצת תמונות להתרפקות..

שימוש בבדים יוצאי דופן לתקופה כמו קרפ, משי, סאטן ושיפון

יצרה שמלות יוקרתיות וחושניות אך באותה נשימה מודרניות ופשוטות

ועוד אחת אחרונה כי לא יכולתי להתאפק

מדלן ויונה ובובת המידול הידועה לשמצה
התמונות לקוחות מכאן וכאן

ולקינוח: עוגיות מדלן - קלאסיקה צרפתית - עשויות חמאה (בעיקר חמאה) מאפה ידיה של אמא 
**השם הנפוץ מדלן, אגב, מקורו ממריה מגדלנה חביבתנו (בצרפתית: Marie Madeleine)**
וכמו שאומרים אפשר להוציא את הבחורה מפריז,אבל אי אפשר להוציא את פריז ממנה!

שמלה: גרטרוד (ישנה)
גרבי ברך: H&M

+A

Mellow Yellow

על פי ויקיפדיה מקושר הצבע הצהוב בשפה העברית לקנאה ובשפה האנגלית לפחדנות. הצבע ההופכי שלו בתחום האמנות הינו סגול. משום מה בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי רודפת אחרי פריטים צהובים. מצבע שאין לו זכר בארון הבגדים שלי, שעורר בי סלידה במשך שנים, הפך עם בואו של קיץ 2011 ללהיט! (לפחות עבורי)
סימפטומים נוספים של "הצהבת האופנתית" - פתאום זה בכל מקום! רק אני לא שמתי לב אף פעם שהצהוב צובע את חיינו?


אני מתייחסת לפוסט הזה כאל ריפוי בעיסוק - נסיון אחרון להרגיע את החיידק, שנייה לפני שאני צובעת קיר בחדר בלימון, בננה או חרדל, החלטתי לשתף אתכם (פעם ראשונה ואחרונה) בפריטים שהעניקו לי השראה.
כן אני יודעת, הם כולם צהובים. זה נורא ונפלא גם יחד.

סט עגילים - 78$ וזה שלך

American Vintage

Repetto

הדובדבן שבקצפת - גוון Mimosa 

התחלות חדשות

קוראים לי מאיה. מלאו לי 24 לפני כשבועיים. פנטזיונרית מטבעי. ואף על פי כן, אם הייתי חושבת ביום ההולדת הקודם שכל כך הרבה שינויים יעברו עליי ב-12 חודשים, הייתי אומרת לעצמי במבט מגוחך מה הסיכויים?
או יותר נכון - Highly unlikely.


המחשבה על כתיבת הבלוג הזה, התגבשה בחודשים האחרונים תוך כדי מבחני כניסה מתישים בשלושה בתי ספר לעיצוב. אפשר לומר שזו הייתה המחשבה הפרודוקטיבית היחידה שעברה בראשי (מלבד מה אוכלים ומתי הולכים לישון) היות וחוויתי סוג של קומה רגשית. 


בשנה הבאה אתחיל ללמוד עיצוב תעשייתי. שנתיים של יצירה, ציפייה והרבה מאמצים היו שוות את זה.


הבלוג הזה מוקדש לכל מי שיש לו חלום, ובעיקר לכל מי שמעז לנסות להגשים אותו.